אוניות נייר – סיפור ליום הזיכרון – עשהאל כהנא


paper_boats.jpg

אני בן חמש ומבקש מאבא שיקפל לי אוניה. הוא לוקח עיתון מלא
בקורבנות מחויכים של לבנון וצר ממנו אוניה. תודה אבא אני אומר, ורץ החוצה עם האונייה משתדל לא לפספס שלולית אחת במגפי הגומי הכחולות. רצתי לשלולית הגדולה. בדרך דיבר אלי חייל אחד הרוג מתוך האונייה: “אל תיתן לחברים שלי לטבוע בבוץ הלבנוני! אותי אתה יכול להטביע.. אני כבר מת”. שאלתי אותו איך קוראים לו והוא אמר לי: “תסתכל מתחת לתמונה”. – “שלום כהן”, קראתי כמו שלמדתי בגן – והוא אמר: “נכון, ואתה איך קוראים לך?” – ואני אמרתי: “נעים מאוד קוראים לי רון”. – נעים מאוד, הוא אמר, מגרד את ראשו פרוע התלתלים.

העיתון העלה אבק ואני התעטשתי. “לבריאות, רוני!”, הוא אמר, ואני עניתי – תודה שלום! “יש לי ילד בדיוק בגיל שלך!”, הוא אמר. “איך אתה יודע בן כמה אני?” שאלתי. – “אני יודע הכל אני מת!”, הוא אמר וחייך חיוך עצוב. “אני לא יודע כלום. רק קצת מהגן, ומה שכתוב בעיתון. כתוב שאתה בן 27, שהשארת אישה וילד אחד ושנהרגת מאש ידידותית. מה זה אש ידידותית? אש קרה כזאת שלא שורפת?”, שאלתי. הוא צחק ואמר: “שורפת.. שורפת.. התמונה שאתה רואה עכשיו זו תמונה ישנה, היום כבר אין לי רגל. חיילים ישראלים ירו עלי.. איבדתי הרבה דם.. והנה אני מת ומשוחח אתך”. – למה ירה עליך הצבא שלנו? – שאלתי. “לא בכוונה”, אמר. “זה קורה לפעמים בבלגאן של מלחמה..”. – חבל – אמרתי. גם אבא שלי חייל. הוא קצין והוא נוסע מחר חזרה למלחמה. הוא לא מת. “חס וחלילה”, הוא אמר, “שישמור על עצמו”.

אני מתעצב ופוחד שאבא ימות במלחמה בלבנון. “אל תהיה עצוב, ילד. בוא! הִנה השלולית. תשיט אותי מכאן לארץ רחוקה..”. – אני יכול לשוט אתך באוניה שאבא שלי עשה? – שאלתי. והוא ענה: “אתה – כל החיים שלך עוד לפניך. יש לך אבא ואמא שאוהבים אותך והם יצטערו מאוד אם תשוט אתי ולא תשוב לעולם..”. – מה, אתה לא תחזור לעולמים?! – “לא.”, הוא ענה. “אז אני לא משיט אותך… אתה חמודי ואני רוצה שתישאר החבר שלי!”. – אי אפשר, רון.. רון..”, הוא אמר, “קדימה! תשים את האונייה בשלולית. תן לי את הענף הזה שם מימינך”. אני מסתכל על היד עם השעון ומבין מיד איפה זה ימין ורץ להביא לו את המקל. הוא אומר – תודה, עכשיו תן דחיפה קלה ותנשוף חזק כדי שאשוט רחוק מכאן – “אני אתגעגע אליך, רוני.”. – גם אני, אני עונה. האונייה שטה רחוק רחוק ונעלמת.

ביום בו יצאנו מלבנון נזכרתי בכל החברים שנהרגו שם. דמיינתי אותם כמו שלום כהן: שטים על אוניות נייר ורגע לפני שמגיעים לחוף מבטחים, הם מתנפצים אל הסלעים ונשכחים.

In memory of my childhood friend, paratrooper, lieutenant, Ezra Asher, 22, South Lebanon. (May 24, 1993) 

In memory of the nine reserve paratroopers, from my army brigade, that were killed by anti-tank missiles fired on a house in the village of Debel, in South Lebanon. (August 9, 2006)

Maj.(res.) Natan Yahav, 36, of Kiryat Ono
Capt.(res.) Yoni (Leon) Shmucher, 30, of Bet Nehemiah
Sgt.-Maj.(res.) Asher Reuven Novik, 36, of Kanaf
Sgt.-Maj.(res.) Elad Dan, 25, of Kibbutz Eilot
Sgt.-Maj.(res.) Gilad Zussman, 26, of Eli
St.-Sgt.(res.) Ben (Binyamin) Sela, 24, of Koranit
Sgt.-Maj.(res.) Idan Kobi, 26, of Eilat
St.-Sgt. Adi Salim, 22, of Beit Hashmonai
Sgt.-Maj.(res.) Naor Kalo, 25, of Kibbutz Maagan Michael

Advertisements

Tags: , , , , , , , , , ,

2 Responses to “אוניות נייר – סיפור ליום הזיכרון – עשהאל כהנא”

  1. Farrah Says:

    I remember the first time I cried from this story. Still just as moving.

  2. ramboblog Says:

    Thanks you!

    I also remember that day, for me it was a real compliment, I also remember our summer and still have sweet memories of you. Happy Birthday Farrah!

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s


%d bloggers like this: